"גם אני מתגעגע לילדים המקסימים שלי"

מאז הלכו מאיתנו, ליאור ראשון, ואחריו רועי, לא הייתה עוד שמחה מושלמת ששמחנו

ממלא מקום ראש עיריית אשקלון, אפי מור, נשא נאום בטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וסיפר על האובדן הכפול והאישי שלו.

דבריו של מור, לא הותירו עיין אחת יבשה בקרב מאות המשתתפים בטקס.

בנאומו אמר: "התכנסו כאן הערב כדי להתייחד עם זכרם של הנופלים במערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

אנו זוכרים את הנופלים והנרצחים, וממשיכים במאבק הבלתי פוסק על זכותנו לחיות כאן, בארץ הזאת, בשלום ובביטחון.

לאחר התמודדות קשה עם ירי רקטות מרצועת עזה, אנו מתמודדים כיום גל טרור חדש המשתולל ברחובות ישראל. המרצחים אינם בוחלים בשום דרך או אמצעי כדי לטבוח ביהודים חפים מפשע, כדי לזרוע אימה ופחד, וכדי להמאיס עלינו את החיים כאן בארץ הזאת.

אבל אנחנו חזקים. תמיד היינו חזקים. לכל אורך ההיסטוריה קמים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אך המחיר כבד. כבד מנשוא.

הורים נשחטו לעיני ילדיהם, צעירים נורו למוות בבתי קפה לעיני חבריהם, חיילים נדקרו ונדרסו בידי מחבלים מתועבים.

קרבנות רבים גבה גל הטרור הזה, והרשימה בעודנו מדברים, עוד מתארכת.

ישנם עוד פצועים רבים המאושפזים בבתי החולים, חלקם עדיין נאבקים על חייהם, חלקם נושאים איתם פציעות קשות שילוו אותם כל חייהם, ורבים אחרים נושאים את התמונות מרגעי האימה, משגרת חייהם שהופרה בין רגע והפכה לקרב לחיים ולמוות.

ויש כמובן את משפחת השכול שהולכת ומתרחבת ככל שנוקפות השנים - מי שאיבדו את יקיריהם בפעילות מבצעית ומי שגילו לחרדתם שיקיריהם לא שבו מבילוי תמים בקניון.

כולנו ניצבים בחזית אחת כנגד הטרור.

כאב שכול, מי שאיבד את שני ילדיו בנסיבות טראגיות, אני מבין לליבכם, בני משפחת השכול.

אני יודע שהשכול הוא בן לוויה ארור.

מרגע קבלת הבשורה המרה, הוא מתייצב לצידך כמו צל, ולא מניח לך עד יומך האחרון.

גם אני מתגעגע לילדים המקסימים שלי, ליאור ורועי זכרם לברכה, עדיין שומע לעיתים את הקולות שלהם, מריח את הריח שלהם, מדמיין אותם עולים במעלה המדרגות וקוראים לאמא ואבא.

הם כבר אינם, אך הם חיים איתנו. הם לא ישובו עוד, אבל גם כיום הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

מאז הלכו מאיתנו, ליאור ראשון, ואחריו רועי, לא הייתה עוד שמחה מושלמת ששמחנו. הכאב והצער תמיד היו ויהיו שם איתנו. עצבות נמהלת בכל שמחה, ומעל כל חיוך מרחפת עננה כבדה של צער וכאב.

והלילות הכי קשים.

בשעות האלה, בהן שאון היום גווע לאיטו, מגיעה הדממה ומציפה מחדש את כל הזיכרונות, את התמונות ואת הכאב המר.

אין דבר נורא יותר מלאבד את האנשים היקרים לנו מכל, ואין דבר שניתן לעשות כדי להשיב אותם אלינו.

אבל בכל יום מחדש, אנחנו בוחרים בחיים, יודעים שהם הותירו במותם צוואה בלתי כתובה, שזה מה שהם היו רוצים שיקרה שנמשיך לחיות, נמשיך להיאבק על קיומנו כאן, נמשיך לבנות את המדינה היחידה שלנו, ולהיות גאים בה, כי גם הם היו מאוד גאים בה.

הם שילמו את המחיר היקר מכל, מחיר החיים שנגדעו, ואנו נושאים עמנו לנצח את הכאב.

ולמרות המחיר הכבד, אנו רואים את המוטיבציה העצומה של בני הנוער שלנו להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל, את הלוחמים האיכותיים והאמיצים מבני העיר ומחוצה לה, את מי שהפכו חלק מחוד החנית של צה"ל מול כל האיומים, ויש רבים כאלה.

המאבק על זכותנו לחיות כאן לא הסתיים, המזרח התיכון עדיין עולה בלהבות, האיומים מקרוב ומרחוק עדיין שרירים וקיימים.

אנו מבינים בכל יום מחדש שלקיים כאן חיי שגרה, זה לא דבר מובן מאליו, אבל אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים בצדקת הדרך, מאמינים שיש עוד תקווה לחיים בשלום וביטחון בארצנו ושאין לנו ארץ אחרת.

ולכן, משפחות יקרות, אני יכול להבטיח בשם עיריית אשקלון, שנמשיך לעשות ככל יכולתנו כדי לעמוד לצידכן ולהגיש כל סיוע אפשרי, נפעל להנצחת זכר הנופלים ומורשתם, וננחיל לדורות הבאים את המורשת שהותירו אחריהם.

אני שולח מכאן תנחומים למשפחות הנרצחים מגל הטרור הנוכחי ומאחל החלמה מהירה לכל הפצועים.

אני מייחל ומתפלל שעושה שלום במרומיו, יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ושכל חיילינו ישובו בשלום הביתה.

יהי זכר הנופלים והנרצחים חתום בליבנו לעד.