"הייתי רוצה לשים פרח לזכר כל הנפגעים וההרוגים בפיגועים"

הערב (שלישי), יצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, והשנה, הטקס ב'בית יד לבנים' יקבל צביון חדש.

לאחר עשרות שנים שבהן תוכן ומיקום הטקס לא השתנו, הוחלט בעיריית אשקלון לשנות את הפעם את הסגנון, לתת ביטוי רב יותר למשפחות השכול ולהפוך אותו לאירוע גדול יותר.

במסגרת השינוי, החל מהשנה יוקרנו על המסכים הגדולים סיפורים של חללים דרך עיני משפחותיהם.

הראשונים שנבחרו הם משפחת רוטשטיין, ששכלה את הבת קרן בפיגוע חבלני לפני 13 שנים, ומשפחת שטרית, ששכלה את בנה אלחי לפני שנה בדיוק.

"הייתי רוצה לשים פרח לזכר כל הנפגעים וההרוגים בפיגועים", כך כתבה באחד המכתבים שהשאירה אחריה סגן קרן רוטשטיין ועליו הוסיפה ציורי פרחים.

סגן רוטשטיין, ששירתה כקצינת חינוך בפיקוד דרום, מצאה את מותה בפיגוע סמוך למפקדת הפיקוד בבאר-שבע בשנת 2002.

חודשיים לאחר שקיבלה את דרגות הסגן, בעת שיצאה להפסקת צהריים, מחבל מתאבד פוצץ עצמו בסמוך אליה והיא נהרגה במקום.

קרן הייתה בת 20 במותה והותירה אחריה הורים, אביבה ואבי, אחות תאומה, עידית, ואחות קטנה, חן.

החודש מלאו 13 שנים לאסון. 13 שנים מאז שנרצחה קרן, והוריה עדיין משאירים את חדרה בדיוק כפי שהיא עזבה אותו.

"לכל ילדה היה חדר. גם החדרים האחרים נותרו כפי שהם. חדרה נשאר כך, לא נגענו בו. אין כוחות נפש לגעת בדברים הללו, זה לא קל. היא הייתה מיוחדת, הכל היה מתוקתק אצלה. הפלאפון שקנינו לה בזמנו נותר על השולחן", מספרים הוריה.

קרן בלטה בשמחת החיים שהקרינה על הסובבים אותה, בחיוכה ובאופטימיות ששפעו ממנה תמיד.

היא הייתה אחראית, רצינית, שאפתנית ובעלת כושר מנהיגות, וידעה להשיג את מטרותיה, גם כאשר הדרך לא הייתה קלה.

קרן מיצתה כל רגע, כאילו ידעה שאין מחר.

"אחרי שקרה האסון מקבלים פרופורציות אחרות, לומדים לחיות לצד השכול ולא שוכחים את החיים", מספר אבי רוטשטיין.

"ממקדים את נושא השכול לפינה מסוימת בלב, כל הזמן. גם בלב הבנות וגם בלב אשתי. בשבעה אמרנו לעצמנו שאנחנו רוצים לחיות בשביל הבנות. היינו בקבוצת תמיכה במשך שנתיים, ונעזרנו במקצוענים על-מנת שלא נשקע לתוך השכול. עזרנו להרבה משפחות אחרות להתרומם, כי זה הכי קל להישבר. שנתיים ראשונות היינו באבל מוחלט. הייתה לה אחות תאומה, היא נשואה ויש לה שני ילדים - ילד בן חמש וילדה בת שלוש וחצי, ובחודש יולי תלד עוד בת. בחתונה של התאומה אני בכיתי, אך לא החצנתי זאת כי לא רציתי לקלקל לבת את השמחה שלה. גם כשהבת הקטנה התחתנה לא היה לי קל. עדיין בכל יום שישי אנחנו פוקדים את בית העלמין, מנקים, מסדרים, מדליקים נרות ואומרים שבת שלום".

יש דברים שהפסקתם לעשות מאז?
"מאז שזה קרה אנחנו משתדלים לא ללכת ללוויות, אך הולכים לנחם. מאוד קשה לנו להיות במעמד של לוויה".

מהו יום הזיכרון בשבילך?
"לא קל, הוא קשה. זה בדיוק חודשיים אחרי יום השנה שלה. אנחנו מחוברים גם לפיקוד דרום, מגיעים מפקדים להיות איתנו. זה יום לא קל. מאוד קשה לנו לעשות את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. בשנים הראשונות הלכנו לכמה מוקדי טקסים, לאחר מכן כבר הפסקנו, כי זה מאוד קשה. בשנים האחרונות גם לא הלכנו לטקסים העירוניים, משום שלא היו לנו אף פעם מקומות להתיישב. כמה שביקשנו מהנהלת העירייה הקודמת, הם היו אטומים לכך".

איך מצליחים לגרום למשפחה שאיבדה את היקר לה לקום ולהמשיך הלאה?
"תלוי איך כל אחד לוקח את השכול. אין ספק שלכל משפחה שכולה זה קשה. אם הורים שכולים לא יתרוממו כלפי מעלה, הם ישקעו לכל החיים, וזה ישפיע על הילדים האחרים. הדבר הכי גרוע זה שהילד שלך אומר שלום ולא רוצה להיות חלק מכם כי אתם מחבקים רק את המתים ולא את החיים. זה לא עובר אף פעם, אך לומדים לחיות עם זה. זה לא יקרה בשנים הראשונות, זה ייקח עוד קצת זמן, צריך ללמוד לחיות ליד, אין מה לעשות".

איך אתם מנציחים אותה?
"אנחנו לא שוכחים אותה. כבר בשנה הראשונה ערכנו סרט לזכרה. ביום הזיכרון אני מקבל כיתה בבוקר בבית הספר בו למדה ומספר על קרן. עשינו מעבדה ביוטכנולוגית על שמה, ויש גם פינה בספרייה שנקראת 'הפינה של קרן'. בפיקוד דרום יש חדר הנצחה לכל נופלי הפיקוד, וגם שם היא מונצחת. החדר הוא לטובת החיילים - חדר מוזיקה, מנוחה ועוד. החלטנו בתחילת אפריל לעשות טיול משפחות לזכרה, כי זה החודש שבו היא הייתה אמורה להשתחרר".

עברו 13 שנים, איפה אתה חושב שהיא הייתה היום אילו הייתה בחיים?
"אין ספק שהיום היא הייתה אחרי תואר אקדמאי, ואני מאמין שגם הייתה נשואה לאייל אסרף, בן זוגה באותו זמן, כי הם היו חברים בנפש".

הכתבה באדיבות המקומון סקופ.